יום חמישי, 8 ביוני 2017

"אני הצעתי כי למען איחוד ירושלים יש להרוס את החומה...": לרגל 50 שנה לכיבוש ירושלים


מי שקרא דברי אחרי מלחמת ששת הימים או ראה הסרט החדש בכיכובי, יודע שלא חשבתי שיש לקדש את שטחי ארץ ישראל ושכדאי לשאת ולתת עליהם תמורת שקט מצד שכנינו. אולם, על ירושלים חשבתי שכלל אין לוותר ויש לעשות הכל כדי לאחדה ולהחיל ריבונותנו בכל שטחה.

ביומני, מיד לאחר כיבוש העיר, כתבתי הדברים הבאים:













(קצת על האישים המוזכרים כאן: מ. שפירא - הוא חיים משה שפירא, שר הפנים דאז, מראשי המפד"ל; עזר ויצמן - ראש אג"ם בצה"ל; מרדכי הוד - מפקד חיל האוויר)

והנה התמונה שהנציחה מחיקת השלט (צילם מיכה בר-עם):











היו לי עוד כמה רעיונות באותם ימים, אולי מעט מוגזמים, כמו זה שהצעית בישיבת מרכז רפ"י:
 





גם אם זו הייתה הגזמה, הרי שכל כוונתי הייתה סמלית, ויתכן שטוב הדבר שלא התממשו, בעצת טדי הנבון:












אני כבר לא איתכם מאז שנת 1973 ולא זכיתי לראות בעיני את ירושלים המאוחדת ממש – אתם ודאי נהנים מאיחוד העיר יום יום, האין זה כך?
ואתם ואתן, גם אם נדמה שיש לכם רעיונות מוגזמים או מופרכים - תעזו, תתמידו, תצליחו. 

 

יום שני, 5 ביוני 2017

"גצים נצים\ עבים רבים\ ובלב\ כאב": לרגל שבוע הספר


בחודש מאי בשנת 1926, בעת שירותי כמזכ"ל ההסתדרות, נסעתי לחופשה בצרפת. בתחילה שהיתי בעיירה אנגן ליד פריס, ולאחר מכן בפריס עצמה. השתדלתי לנוח וכרגיל מילאתי מזוודתי בספרים:













במהלך החודש שבו הייתי בצרפת נפגשתי עם כמה עסקנים יהודים, נשאתי כמה הרצאות ואף זכיתי שיפסלו פסל בדמותי:






לקראת סוף החופשה אירע בפריס אירוע יוצא דופן, כאשר שלום שוורצברד התנקש בפטליורה:





על כל פנים, רציתי בעיקר לספר לכם הדבר הבא, לרגל שבוע הספר שיתחיל ממש בקרוב (מסורת שהתחילה, אגב, בשנת 1926): בתחילת יוני יצאתי ממרסיי למסע הארוך בחזרה לארץ ישראל. אחרי מסע מתיש, נחתה האנייה באלכסנדריה ושם חטאתי בכתיבת שיר, דבר שלא הרביתי לעשות בימי. אולי לא תמצאו בו ערך פואטי רב, אך הוא קרוב ללבי:
גצים נצים
עבים רבים
ובלב -
כאב
 
הים נם
הרוח ינוח
ומה פה
ומה כה
יפך הלב
יהום הלב 

רד השמש
אמש
כוכבים
כבים 

הים רגע
היום שוקע
כוכב צף
מדוע נע
מדוע זע
הלבב





(לחצו על התמונה להגדלה)                                                                                                  
ואתם, חביבי, בין אם מפכה בכם נפש פואטית ובין אם לאו – תעזו, תתמידו, תצליחו!

יום שני, 8 במאי 2017

"והיה לי עצוב מאד ביום הנצחון השבוע...": לרגל ציון סיום מלחמת העולם השניה


קוראות וקוראים יקרים
היום מציינים באירופה וברחבי העולם סיום מלחמת העולם השנייה. כשנסתיימה המלחמה שהיתי בלונדון בניסיון לקדם ענייננו המשותף להקמת המדינה. ויצמן ואני דחפנו לקידום תכנית בילטמור. סיום המלחמה היה חשוב וסימל תקופה חדשה שייחלנו לה בכל מאודנו, אך בכלל לא הייתה בו שמחה עבורי. הנה דף מיומני מאותם ימים:














לפולה, שנשארה בארץ, כתבתי כעבור כמה ימים על התכניות להמשך, הנסיעה המתוכננת לאמריקה, הדאגה לעמוס המשרת בצבא הבריטי וכמה ידיעות ממחנה הריכוז דכאו. הפעם מצאתי לנכון לפרסם את מכתבי במלואו ואקווה שיותר משתחשיבו זאת לגנותי, תמצאו בו עניין (לחצו להגדלה):
עם כל הקושי והזוועות שנתבררו עם סיום המלחמה, ידעתי שהמבחן האמיתי והמכריע של תנועתנו נמצא לפתחנו כעת. אתם יודעים, בוודאי, שחרף הקשיים והמכשולים עמדנו במשימה והקמנו המדינה.
וגם אתם, קוראים וקוראות – ודאי הצבתם מטרות גדולות לחייכם וודאי יערמו מכשולים בדרככם, אך בכל זאת: תעזו, תתמידו, תצליחו!








יום ראשון, 9 באפריל 2017

"עלי להיות בחגים עם חברי בשדה בוקר...": לרגל חג הפסח

קוראי היקרים
חג הפסח המתקרב מזכיר שוב אחד הסיפורים החשובים בתולדות עמנו – סיפור יציאת מצרים. בבלוג זה כבר כתבתי על פסח כמה פעמים, אך לא מיותר לשוב ולהזכירו. 
יש חוקרים מודרניים שכופרים ביציאת מצרים משום שאין לה זכר בכתבי מצרים, אבל אין אדם צריך להיות מאמין עיוור או כפוף למסורת הכתובה בשביל להבין שיציאת מצרים היא עובדה היסטורית בלתי-מפוקפקת. דבר שנחרת כה עמוק בהכרת העם, ושהדיו נשמעים כמעט בכל ספרי הנביאים ובכמה מספרי הכתובים – אין ספק שהיה מאורע היסטורי ומאורע מרכזי בתולדותינו.
(מתוך הרצאה בפני אגודת העיתונאים, 12.5.1960, עיונים בתנך עמ' 243).

בעת שבתי בביתי שבשדה-בוקר, הוזמנתי לא אחת לחוג הפסח במקומות שונים. לכולם השיבותי תשובה דומה – אני עורך הסדר בשדה-בוקר עד שסביבותיו יוריקו.
ולמפקפקים מביניכם, אצרף שתי תשובות כאלו – האחת לחברי עין-חרוד איחוד בשנת תשי"ח

והשנייה לחברי כנרת בשנת תשכ"א:

בואו לטייל בפסח בנגב ותראו שאמנם הנגב לא כולו ירוק, אך היישובים פורחים ומשגשגים.
ואסיים, כרגיל בברכת תעזו, תתמידו, תצליחו!  

יום שני, 13 במרץ 2017

"מסופקני אם מסע ההשמצה נגד הצבא ודברי הרכילות אשר סופרו לרבנים מתאימים לצו האמת של התורה והנביאים": על גיוס נשים דתיות



נושא מעמד האישה בחברה שלנו העסיק אותי עוד לפני שהקמנו המדינה. אחרי הקמתה רצינו, אני וחברי, לעגן העניין בחוקי הכנסת. על חוק שיווי זכויות האישה כתבתי בעבר, והיום ארצה לעסוק בנושא אחר אך באותו עניין.
כהיום, גם בשנים הראשונות של המדינה עסקנו בשאלת גיוס הנשים הדתיות לצבא. רבנים ומנהיגים של מפלגות דתיות פנו אלי בנושא והביעו לא אחת הסתייגותם הנחרצת לעניין. הנושא עוגן לבסוף בחוק שירות בטחון (1949), בו קבענו כי בת שתצהיר על היותה דתית ושאינה יכולה מבחינה מצפונית לשרת בצבא, תהיה פטורה משירות צבאי (סעיף 11 ס"ק ד').

בשנת 1951 חזרנו לדון בנושא לאור טענות שבנות רבות מנצלות המצב ומצהירות הצהרה כוזבת כדי לזכות בפטור. ושוב נשמעו טענות הרבנים. תגובה חריפה במיוחד קיבלתי מאת כמה רבנים של אגודת ישראל (8.2.1951?):

כמובן שאני דוחה בשאט נפש את ההתייחסות לטוהר הבנות כאל "רכשונו האחרון".

והנה דברים שהשיבותי אני בדיון בכנסת ב-5.3.1951:

 אלו הדברים כהווייתם ואני בטוח בנכונותם כאז כן היום. אני מאמין שאין להפלות בישראל אדם על רקע השקפתו הדתית ולא נתתי אז יד להפליה כזו. קיבלתי על כך גם הערכתו של הגאון חזון איש. אולם, לא נתתי יד גם להפליה מן הצד השני, כזו שתפטור נשים דתיות מכל פעולה למען החברה והמדינה וחיפשתי את דרך המלך.

ואתם, גם נוכח סערות ודברי בלע: תעזו, תתמידו, תצליחו!

יום ראשון, 12 במרץ 2017

"מכיוון שלא פחדתי מנפילה - לא נפלתי": על עמידת הראש שלי


היום פורים ובמקרה נודע לי שבצריפי שבמדבר רוצים לשבור שיא ישראלי בעמידה על הראש. אני, כידוע לכם, נהגתי לעמוד על הראש. אך לא עשיתי זאת סתם כך, מתוך רוח שטות, אלא בהמלצתו של ד"ר פלדנקרייז. הוא הדריכני ורצה ליישר שריריי הכואבים. פלדנקרייז הציב לי אתגר בדמות עמידה על הראש. ב-15.9.1957 כתבתי לבתי רננה מכתב מן הנופש במלון השרון, ששהיתי בו עם פולה, ובו כתבתי כך:

 


ולוואי שגם מנהיגי המדינה בימינו ידעו להעז ולהאמין שהם יכולים לעשות דבר מה מבלי לחשוש מהנפילה.

וגם אתם, קוראי הוותיקים והחדשים – תעזו, תתמידו תצליחו!

יום ראשון, 19 בפברואר 2017

דברים לרגל עשור למעריב, 14.2.1958: "עתון יש ביכלתו לעצב במידה מסוימת דעת הקהל..."


השבוע לפני 69 שנים נוסד עתון מעריב. בחג העשור למעריב, ביקש אותי עורך העתון לתרום מפרי עטי וכן עשיתי בחפץ לב. הנה כמה דברים שכתבתי אז על העתונות ותפקידיה, שאולי קוראי ימצאו מעניינים גם היום, בעידן הפוסט-אמת והחדשות המזויפות (לחצו להגדלת התמונה):






ואם עתונות ביקורתית היא מסימני הדמוקרטיה, הרי לכם כתבה ממעריב באותה שנה, שבה לא חסכו ממני ביקורת, דווקא על ענין יחסי לחופש העתונות. גם אני לא אחסוך מכם, קוראי הנאמנים, את עובדת היותי מושא לביקורת - הקליקו כאן לקריאת הכתבה במעריב.


ולכם, קוראים חרוצים, אאחל כפי שאיחלתי לבני ובנות יטבתה:
תעזו, תתמידו, תצליחו!