"נחוצה מחדש עליה שניה, לא מחוץ לארץ אלא מהארץ": לרגל ציון 60 שנה לאזרוח יטבתה ב-23.12.1957

ב-23.12.1957 עשיתי הדרך מתל-אביב לדרום הערבה. טסתי לאילת ומשם נסעתי ליטבתה, שם קיימו צעירי יטבתה טקס לציון הפיכתם מהאחזות נח"ל לקיבוץ מן המניין. כיבוש השממה היה למשימה החשובה של נוער המדינה ויטבתה הייתה אבן דרך בהגשמת חזון זה. הטקס נקבע בתחילה לאוקטובר באותה שנה, אלא שלצערי, רימון שהושלך בכנסת פצע אותי ולא איפשר לי להשתתף בטקס. בני המשק נאותו לדחותו.

הדברים שנשאתי שם נזכרים עד היום בתולדות הקיבוץ, אם כי לא בהכרח מהסיבות הנכונות. לדעתי, חלק מחברי הקיבוץ חשים עלבון עד היום מתמצית הדברים שהסתכמו בשני משפטים:

גם ב"מעריב" לעגו על חשבון הנאום הקצר:

אני, על כל פנים, התכוונתי לכל מילה שנאמרה. וממילא נשאתי נאום ארוך בטקס של איחוד הקבוצות והקיבוצים שנערך בתל-יוסף ב-20.10 באותה שנה, בו התקבלה יטבתה לתנועה. שם אמרתי הדברים הבאים:

והיום נכון הדבר כמו לפני 60 שנה, בשינוי קטן – את התנופה החלוצית יש לרתום לא רק ליישוב אלא לבנייתה של חברת המופת שעליה אנו אמונים ולהדברת השממה הממשית והרוחנית.

וגם אתם ואתן, קוראי – תעזו, תתמידו, תצליחו!

תמונה מביקורי ביטבתה ב-1957

"ירושלים היהודית היא חלק אורגאני ובלתי-נפרד ממדינת ישראל": לרגל ההכרזה על ירושלים כבירת מדינת ישראל, 5.12.1949

ב-22.11.1949, במהלך דיונים רבים באו"ם בדבר מעמדה של ירושלים, הציעו האוסטרלים במפתיע לקבוע כי ירושלים תהיה נתונה לשליטה בין-לאומית. לשר החוץ, שרת, כתבתי אז שאם נעמוד בפני הברירה לצאת מירושלים או מאו"ם – נבכר לצאת מאו"ם.

בעוד האו"ם דן בהצעה האוסטרלית, החלטנו להקדים תרופה למכה ולהכריז על ירושלים כבירתנו הנצחית. אם תרצו לקרוא נימוקי ועמדתי מול ההצעה האוסטרלית באו"ם, תוכלו ללחוץ על הקישור הזה. בין השאר אמרתי שם כי

"אנו רואים חובה להצהיר, שירוש­לים היהודית היא חלק אורגאני ובלתי-­נפרד ממדינת­ ישראל – כשם שהיא חלק בלתי­-נפרד מההיסטוריה הישראלית, מאמונת ישראל ומנשמת עמנו. ירושלים היא לב ­לבה של מדינת ­ישראל. אנו גאים על כך, שירושלים נתקדשה גם בעיני בעלי דתות אחרות, וברצון ובנפש חפצה נבטיח כל הסידורים וההקלות הדרושים, שכל בעלי הדתות האחרות יספקו צרכיהם הדתיים בירושלים ותינתן מצדנו כל העזרה לאו״ם להבטיח סידורים אלה".

ההודעה שלי בכנסת הפתיעה את הסיעות השונות, אך התקבלה כמובן ללא קושי. במיוחד הופתעו יריבותי הפוליטיות, מפ"מ משמאל ו"חירות" מימין, שרצו להשתמש בירושלים כדי לנגח הממשלה בראשותי. ועל וילנר, נציג מק"י לא אכביר במילים. תוכלו לקרוא על כך ביומני מאותו היום:

 

ההצעה האוסטרלית התקבלה כמה ימים אחר כך וקיבלה את הסימן 303 (IV). מעמדה הבין-לאומי של ירושלים כבירת ישראל לא הוכרע גם לאחר מותי. החלטה 181 מכ"ט בנובמבר קבעה את ירושלים במעמד בין-לאומי אך קבעה גם תוקף למעמד זה. באין החלטה אחרת, החליטה כנסת ישראל ב-1980 לקבע בחוק את מעמדה של ירושלים.

כידוע, היום צפוי נשיא ארה"ב להודיע על העברת השגרירות האמריקאית לירושלים ובכך להכיר מעשית במעמדה כבירה. אם הייתם שואלים לדעתי, הרי שהבעתי אותה כבר בספרי "מדינת ישראל המחודשת". שם (עמ' 403-404) כתבתי בקצרה על גורל הצעה שהצענו אנו באו"ם, על הכרה בירושלים כבירה:

"כשנתקבלה טלגרמה ממשלחתנו באו"ם שהצעתנו בדבר ירושלים יש לה סיכוי של קול אחד בלבד, הקול של משלחת ישראל, טילגרף ראש הממשלה חזרה שלדעתו מספיק הקול האחד במקרה זה".

במקרה זה אין, לטעמי, משמעות גדולה להכרה של מי מאומות העולם, אלא רק למעשינו אנו.

תעזו, תתמידו ותצליחו!

על חילול שבת בארץ ישראל: "אילו הייתה לנו מדינה – הייתה המדינה גוזרת על כך"

באוגוסט 1935 נערך בעיר לוצרן שבשוויץ הקונגרס הי"ט של תנועתנו. זה היה קונגרס מעניין מאד בעיקר מכיוון שהרביזיוניסטים נעדרו ממנו בפעם הראשונה ולמעשה הקימו הסתדרות ציונית חדשה.

אולם לא בזה רציתי לדבר. באותו קונגרס דרשו נציגי המזרחי שהקונגרס יקבל החלטה בדבר איסור חילול שבת בפרהסיה בארץ ישראל בידי גופים ציוניים רשמיים או כאלו שנתמכים על ידי התנועה. לא בקלות עברה ההחלטה. אוסישקין, למשל, טען שגאולת האדמה קודמת לקדושת השבת: "פקוח נפש של האומה דוחה שבת". המזרחי איימו בפרישה מהקונגרס. לבסוף, בהנהגתו של ברל כצנלסון, התקבלה ההחלטה. נושא חילול השבת בפרהסיה הוסיף להיות מרכזי גם כשהייתה לנו מדינה צעירה. היום לבטח כבר פתרתם העניין.

רציתי להביא בפניכם היום חלופת מכתבים ביני לבין אנשי קבוצת "בתלם", שישבה אז בנחלת-יהודה ליד ראשון-לציון ועברה מאוחר יותר לעין-גב. פניתי אל אנשי "בתלם" לאחר שנמסר לי שהם מחללים השבת וחופרים באר. הנה תשובתם:

וראו תשובתי למכתבם זה:

ברור לכל, שכדי להתמיד בהגשמת חזון, יש צורך גם במנוחה מעת לעת.

וגם אתם ואתן - האבקו על הגשמת חזון חברת המופת והשתדלו לנוח בשבת. תעזו, תתמידו ותצליחו!

האם היית רוצה לחיות מאה וחמישים שנה? -"בהחלט": לרגל יום בן-גוריון ופטירתה של רות בונדי

ב-23.3.1965, באו לראיין אותי בשדה בוקר העיתונאים רות בונדי ורפאל בשן. רות בונדי נצטיירה בראשי כבחורה "פראית". על המפגש כתבתי מעט ביומני:

הראיון, שעסק בעיקר במדרשת שדה בוקר, התפרסם בדבר השבוע של אותו שבוע. ידוע לי שהשבוע תציינו את יום האזכרה ה-44 למותי. מה שאולי פחות יודעים הוא שהשבוע הלכה לעולמה רות בונדי - עיתונאית, סופרת ומתרגמת. בחרתי להביא בפניכם קטע קצר מהראיון (הראיון המלא בקישור זה):

ב-7.12.1973, כמה ימים אחרי מותי, פרסמה בונדי רשימה ארוכה ב"דבר". גם ממנה בחרתי קטע קצר לרשומה זו (הרשימה המלאה בקישור זה):

רבים הצטערו כאשר התפטרתי מן הממשלה. בוודאי רבים יותר כאשר נפטרתי. אולם הדרך להגשמת חזון נביאי ישראל וחברת המופת בוודאי לא תלויה בי בלבד, אלא בכל אדם בישראל: תעזו, תתמידו ותצליחו! 



לרגל 100 שנים לקרב על באר שבע: "אין ספק שכבושה של באר שבע הוא פתיחה למאורעות רבי הערך שבהם תלוי עתידה של ארץ מולדתנו"

לפני כמאה שנים, ב-31.10.1917, כבשו כוחות חיל המשלוח המצרי של האימפריה הבריטית את העיר באר שבע מידי הצבא העות'מני. באותו זמן ישבתי בגלותי באמריקה, שם כתבתי והרציתי בעניין ארץ ישראל והתנועה הציונית. אז גם התחלתי, יחד עם חברי יצחק בן-צבי, להגשים את הרעיון להקמת גדוד עברי שייקח חלק במלחמה לצד הצבא הבריטי.

בראשית נובמבר הגיעה הידיעה על כיבוש העיר באר שבע. אני כתבתי מאמר לשבועון של מפלגת "פועלי ציון" באמריקה,  "דער אידישער קעמפפער". המאמר תורגם גם לעברית וראה אור בעיתון "התֹרן", שיצא אף הוא בארצות הברית. הנה קטע מתוך המאמר:

"כשמונה חודשים עברו מזמן שצבאות בריטאניה התקרבו בפעם הראשונה לדרומה של עזה. בפעם ההיא נכזבה תוחלתם של האנגלים לכבוש מהר את הארץ. צבאם לא יכול להתקדם ולהגיע אפילו עד עזה. ולא עוד, אלא שנהדף אחור ונאלץ לשוב עד אל-עריש, בגבולה הדרומי של ארץ ישראל. כחצי שנה אחרי זה כמעט שלא נשמע כלום על-דבר תנועת המחנה על גבול מצרים. נראה היה כאילו נתיאשו האנגלים לגמרי מחדור לארץ-ישראל.

ופתאום באה לפני ימים אחדים הידיעה, שהצבא האנגלי כבש את באר שבע, עיר הגבול הדרומי, ממזרחה של עזה.

מבחינת המלחמה העולמית אין לנצחון זה חשיבות גדולה, וכמעט שלא ישפיע על מהלך-המאורעות בשדות המערכה העיקריים, אלם מבחינת עתידה של ארץ-ישראל הרי זה מאורע גדול רב-הערך, שעומדים אנו בראשית תקופה חדשה בתולדותיה רבות-ההרפתקאות של ארץ מולדתנו...

עוד השעה מוקדמת לחזות עתידותינו ולצפות הקורות מראש, אבל אין ספק שכבושה של באר שבע הוא פתיחה למאורעות רבי הערך שבהם תלוי עתידה של ארץ מולדתנו"

ניו-יורק, כ"א חשון תרע"ח

 

אכן, כיבוש באר שבע היה מאורע אחד שהתחיל רצף של שינויים בארץ-ישראל, שיצרו את התנאים להקמת המדינה. וגם בשנים לאחר הקמת המדינה הייתה באר שבע עיר חשובה במפעלנו ובה הודגמה התעוזה, ההתמדה וההצלחה של מפעל זה.

וגם אתם, קוראים וקוראות - תעזו, תתמידו ותצליחו.

"אין מדינת ישראל רואה באזרח בורג במכונת המדינה": לרגל פתיחת שנת הלימודים

אינני מורה ולא בן מורה, ולא לי לדון בפני ציבור המורים בהלכות הוראה. המדינה הטילה על ציבור המורים אחריות גדולה וכבדה כאשר לא הטילה על שום ציבור אחר בישראל. הייתי במידה ידועה שותף להטלת אחריות זו ולכן ראוי שאפרוש מעט ממחשבותיי על החינוך בישראל.

בשנת 1953 חוקקנו חוק החינוך הממלכתי, שהוא לטעמי, אחד משני החוקים הראשונים במלכות, המגדירים היעודים המרכזיים והראשיים של מדינת ישראל, לצד חוק השבות. בסעיף 2 בחוק החינוך הממלכתי פרטנו מטרות החינוך בישראל. החשוב בחוק הוא כי


"המדינה לא הסתפקה בקביעת הידיעות וסוגי ההשכלה שיש להקנות לנוער; היא ראתה צורך להגיד למחנכים ולעם כולו – מהו מחוז חפצנו ההיסטורי שלקראתו אנו חותרים, ובמה יש להכשיר ולצייד את הדור הצעיר, למען ירצה ויוכל לקרב אותנו למחוז חפץ זה.

המדינה קבעה שאנו שואפים למשטר שאין בו ניצול, אפליה, קיפוח, שיעבוד, שלטון איש באיש; משאת נפשנו היא חברה חדשה מושתתת על חירות ושוויון, ללא תחרות וניצול, שאהבת הבריות ועזרה הדדית הן הדבר הפנימי שלה" (מתוך דברים בכינוס הפדגוגי של הסתדרות המורים, 17.10.1954).

מטרות החינוך המוגדרות בחוק השתנו מעט לאורך השנים ולכן אסיים דברי במלים שנכונות תמיד ונמצאות לפני כל מטרה אחרת של החינוך בישראל:

"חינוך ממלכתי במדינה דמוקרטית כישראל אינו יכול להיות חינוך טוטליטרי. אין מדינת ישראל רואה באזרח בורג במכונת המדינה, אלא אדם חי, בן-חורין, שיש לו דעות ונטיות ומגמות משלו, המותרות במדינה גם אם אין רוב מאחריהן ואינן מקובלות על הכלל" (נצח ישראל, 1953).

מורות ומורים, מחנכות ומחנכים – גם בשנת הלימודים הבאה עלינו לטובה:

תעזו, תתמידו, תצליחו.

(תמונה מביקור אצל תלמידים שעלו מתימן בשנת 1950 - דוד אלדן, לע"מ)

על המחירים שבהנהגה: "זהו הלילה הראשון אחרי הרבה שנים, אולי יותר מעשרים שישנתי מבלי לבלוע שני כדורי שינה"

עמידה בראש המחנה עשויה לגבות מחירים מהמנהיג. ברשומה הקודמת קראתם על כך שפעמים רבות הייתי רחוק ממשפחתי. היום אכתוב לכם על נושא שלא רבים מדברים עליו – השינה. מאז התקופה המתוחה שלפני הקמת המדינה השינה לא באה אלי בקלות.

באוגוסט 1947 כתבתי לפולה מכתב מציריך, שם התקיימה ישיבת הוועד הפועל הציוני. הגעתי לשם אחרי מסע מפרך שעבר בקהיר, רומא ואתונה. ושם, בין פגישה לישיבה, כתבתי:

"אחרי אמבטי וסם-שנה שכבתי לישון, וביום שלישי בבוקר קמתי רענן והרצאתי בוועד הפועל על המצב בארץ, על צרכי הבטחון ועל המלחמה בפורשים".

אחרי אותן שנים התקשיתי להרדם בלי כדור שינה או שניים. הנה כאן מיומני מיום 3.9.1954:

אחר כך ניסיתי, לא בהצלחה מרובה להרדם מבלי ליטול כדורים:

בשנת 1963, כידוע לכם, התפטרתי מראשות הממשלה ולא שבתי עוד לתפקיד זה. כשחזרתי לביתי בשדה בוקר, רקמתי לי תכניות מה אעשה בזמן שהתפנה לי. מצאתי הפתק שכתבתי אחרי כשנתיים וגיליתי שלא הצלחתי לעמוד בתכנית, ואולי אף זה מן המחירים ששילמתי על התפקידים שמילאתי:

ואתם, הרוצים לשנות – הקפידו לישון, אך זכרו שלעתים יש מחירים אישיים למעשה החלוצי. תעזו, תתמידו, תצליחו!

"לא בזריקת מרה, לא בקפדנות, אלא בנועם ובתוכחת אהבה כובשת ולא מרגיזה": מעט על הורות

אתם יודעים בוודאי שהייתי מזכיר ההסתדרות ויו"ר הנהלת הסוכנות וגם ראש הממשלה ושר הבטחון. אבל תפקיד אחד בחיי מילאתי בהנאה מרובה, גם אם הוא הציב בפני קשיים גדולים מבכל שאר תפקידיי – אבא. וברשומה זו ארצה לחשוף מעט את החלק הזה בעולמי. אני בוודאי לא יכול להשיא עצה כמומחה להורות, אך אני בהחלט גאה באופן שבו חינכתי בנותיי ובני.

בחורף 1938 שהיתי בלונדון כדי לשאת ולתת עם שלטונות המנדט בענייני היישוב. כרגיל, החלפתי מכתבים על כל בני המשפחה. האמנתי שלהיות אב אין פירושו להפריד בין שאר תפקידיי לתפקיד זה. לרננה בת ה-13 כתבתי הדברים הבאים:

פולה הייתה אמנם זו שהייתה תמיד עם הילדים, אבל גם מרחוק רציתי להנחיל לבנותיי את הדרך להתגבר על המחלוקות ביניהן. אולי גם אתם, כהורים או כאחים, תוכלו למצוא עניין בחלק מהדברים שכתבתי לגאולה בת העשרים:

כאבא, לא האמנתי בהפרדה בין תפקידיי השונים ואף לא הייתה סתירה בין היותי מנהיג מדיני להיותי איש משפחה. אמנם, לא תמיד היה הדבר קל, אבל שמרנו גם מרחוק על קשר הדוק ורציתי שילדיי לא יסתירו דבר ממני, כפי שהשתדלנו גם פולה ואני לעשות.

ולכם אאחל, גם אם הדבר לא קל – תעזו, תתמידו, תצליחו!

"בהיסטוריה אני לא מאמין שאדם יחיד יכול לשנות דברים": תשובה מאוחרת למכתב

בשנת 1972 מצאתי בין ניירותי מכתב אחד, ללא תאריך. המוען היה תלמיד כיתה י' מחיפה, יובל זילברמן. המכתב מעורר מחשבה והכותב ראוי להערכה על הישירות שבה כתב אלי (לחצו להגדלה):

אמנם, בשנת 1972 כבר לא נשאתי שום תפקיד רשמי במדינה וממילא לא הייתי הכתובת לענות על שאלות בשדה תכניות הלימודים, אבל, כרגיל, יש לי מה לומר בנושא. בראיון שהונצח בסרט "בן-גוריון, אפילוג", אמרתי הדברים הבאים:

"בהיסטוריה אני לא מאמין שאדם יחיד יכול לשנות דברים. אם זה לא נעשה על ידי העם או על ידי חלק מהעם, אי אפשר לעשות את זה".

וטוב ממני, ניסח זאת אחד העם במאמרו המפורסם "משה":

"כשאני שומע את החוקרים מתפּלספים בדבר השפעתם של 'גיבּורי ההיסטוריא' על מהלך החיים של המין האנושי, שהללו אומרים: 'הגיבּורים' הם יוצרי ההיסטוריא, והעם אינו אלא חומר ליצירתם; והללו אומרים: לא, כי העם הוא הכוח המקורי, ו'גיבּוריו' בכל דור הם אך תולדות מחויבות ממצבו של הדור; כשאני שומע את הויכּוּחים האלה, אומר אני לעצמי: כמה עלולים הפילוסופים לעצום עיניהם מֵראות מה שלפניהם ולבקש בדרכים רחוקים את הקרוב להם! והרי הדבר גָלוי, שגיבּורי ההיסטוריא האמתּיים, כלומר אלו שנהיו לכוחות פועלים בחיי המין האנושי לדורות, אינם כלל בריות מוחשיות שהיו במציאות באיזה זמן. כי אין לך גיבּור היסטורי, שלא נצטיירה צורתו הרוחנית בדמיון העם באופן שונה לגמרי ממה שהייתה במציאות, והציור הדמיוני הזה, שיצר לו העם לפי צרכיו ונטוֹת רוחו, הוא הוא הגיבּור האמתּי, שהשפעתו מַתמדת והולכת, לפעמים אלפי שנה – ולא האוֹריגינַל המוחשי, שהיה זמן קצר במציאות, והעם לא ראהו כלל כמו שהיה".

אני מקווה שיובל זילברמן יקרא תשובתי המאוחרת ויבוא על סיפוקו.

בברכת תעזו, תתמידו, תצליחו!

"העבודה היא לא צרה, שיש להיפטר ממנה במהירות האפשרית": קצת על קיץ וחופשה

במהלך שנות החמישים, נהגו עובדי משרדי הממשלה לצמצם מעט את שעות עבודתם במהלך הקיץ ולהנהיג שעות קיץ מיוחדות. הנה כך בדיווח של "דבר" ב-12.6.1958:

כשלעצמי, ראיתי שהנהגת שעות הקיץ הרגל נפסד שלא יאה למשרתי הציבור. על כן שמחתי מאד כאשר עובדי משרד הבטחון שבראשו עמדתי החליטו שלא לקבל על עצמם סידור עבודה זה. כתבתי להם דבר תודה והוקרה במכתב קצר:

יתכן שעומס העבודה הכריעני בקיץ הבא. בסוף אותו קיץ יצאנו, פולה ואני, לחופשה שבמהלכה ביקשתי שלא יפריעוני כלל. העיתונים דיווחו, כל אחד בדרכו, על חופשתי. "דבר" כתב באופן נייטרלי למדי, ב"חרות" לא שכחו לתבל במעט לעג, ואילו "מעריב" הגדיל והוסיף פרשנות מפוארת על חופשתי. 

בסיום אותה חופשה, שלחתי מכתב תודה לחברת שהם (שירותי הים) ולצוותי האניות בהן נסעתי לצרפת. אכן, התרגשתי מעצם קיומן של ספינות נוסעים מפוארות כל כך שהן כל-כולן ישראליות:

ואתם, קרואים וקוראות – עבדו, אך זכרו גם לנוח מעת לעת, במיוחד כדי לקרוא ספר או שניים ולהשיב כוחות. תעזו, תתמידו, תצליחו!

בעקבות סגירת מפעל סוכר בקרית גת: בין מפעל לזיקוק סוכר לתכנית הכלכלית החדשה של 1952

אתמול למדתי על סגירת מפעל לזיקוק סוכר בקרית גת. סגירה של כל מפעל מדאיגה אותי ובמיוחד סגירה של מפעל באזורים המרוחקים שעלינו להפריח. והרי אני מרגיש קשור בכל נפשי לתעשיית הסוכר בארץ.
בראשית שנת 1952 פרסמה הממשלה בראשותי את התכנית הכלכלית החדשה. ישראל סבלה אז ממשק כלכלי לא יעיל ומפערים גדולים במאזן של יבוא ויצוא הסחורות. המשבר לא נבע מניהול קלוקל, אלא להזכירכם המלחמה שתמה זמן לא רב קודם לכן, המצב הבטחוני שגרר הוצאות כבדות וקליטת מאות אלפי עולים בזמן קצר.
בתכנית החדשה רצינו לעודד בעלי הון לרומם התעשייה הישראלית ולהבריא משקנו כדי להביא לעצמאות כלכלית הדרושה כל כך למדינה צעירה. הנה מתוך דברי בכנסת ב-13.2.1952:



ודאי זכרתם שרציתי לכתוב על סוכר ברשומה זו. באותו נאום בכנסת הבטחתי שבתוך שנתיים יוקם בית חרושת לזיקוק סוכר ויהיה צורך בגידול נרחב של סלק סוכר. ראו כתבה מ"על המשמר" ב-1954 שמתארת את התהליך להקמת תעשיית הסוכר בארץ והקשיים בו:

אמנם, קמה תעשיית סוכר ישראלית. אולם, כמו תעשיות רבות אחרות גם היא לא צלחה את תהפוכות הזמן. אך המשק התייצב וזכינו לעצמאות אשר ייחלנו לה בתחום הכלכלי, גם אם הדבר היה כרוך גם בהגברת הערבויות האמריקאיות ובקבלת כספי השילומים מגרמניה.
קוראים וקוראות, אתם השואפים לעצמאות כלכלית אישית - תעזו, תתמידו, תצליחו!

"אני הצעתי כי למען איחוד ירושלים יש להרוס את החומה...": לרגל 50 שנה לכיבוש ירושלים

מי שקרא דברי אחרי מלחמת ששת הימים או ראה הסרט החדש בכיכובי, יודע שלא חשבתי שיש לקדש את שטחי ארץ ישראל ושכדאי לשאת ולתת עליהם תמורת שקט מצד שכנינו. אולם, על ירושלים חשבתי שכלל אין לוותר ויש לעשות הכל כדי לאחדה ולהחיל ריבונותנו בכל שטחה.

ביומני, מיד לאחר כיבוש העיר, כתבתי הדברים הבאים:

(קצת על האישים המוזכרים כאן: מ. שפירא - הוא חיים משה שפירא, שר הפנים דאז, מראשי המפד"ל; עזר ויצמן - ראש אג"ם בצה"ל; מרדכי הוד - מפקד חיל האוויר)

והנה התמונה שהנציחה מחיקת השלט (צילם מיכה בר-עם):

היו לי עוד כמה רעיונות באותם ימים, אולי מעט מוגזמים, כמו זה שהצעית בישיבת מרכז רפ"י:

 

גם אם זו הייתה הגזמה, הרי שכל כוונתי הייתה סמלית, ויתכן שטוב הדבר שלא התממשו, בעצת טדי הנבון:

אני כבר לא איתכם מאז שנת 1973 ולא זכיתי לראות בעיני את ירושלים המאוחדת ממש – אתם ודאי נהנים מאיחוד העיר יום יום, האין זה כך?

ואתם ואתן, גם אם נדמה שיש לכם רעיונות מוגזמים או מופרכים - תעזו, תתמידו, תצליחו.